Hello world!

Welcome to WordPress.com. This is your first post. Edit or delete it and start blogging!

כמה מילים עלי

 

איך הגעתי להיות מטפלת שיאצו?

לקחתי שנה חופש מהלימודים באוניברסיטה ורציתי להתפתח בכיוון שיהיה שונה לגמרי מהרוח האקדמית.  הרגשתי שאני רוצה לחשוף את עצמי לעבודה שתעקוף את הדיבור ואת המחשבה, וללמוד מיומנות כלשהי, שתאפשר לי לעבוד עם הגוף.  ידעתי שאני רוצה להיות מטפלת, ורציתי לבחון את הכיוון של טיפול באמצעות מגע ותנועה.  אחרי סדרה של טיפולי שיאצו שקיבלתי ממטפלת מקסימה והיו נפלאים בשבילי, הגעתי לבית הספר “מגע” להכשרת מטפלי זן-שיאצו בירושלים, שם החלטתי ללמוד.

מה תרמו לי הלימודים?

במהלך הלימודים התבהרה לי יותר התחושה שהנוכחות של הגוף בטיפול חשובה עבורי מאוד, ושהזן-שיאצו הוא הדרך המתאימה לי כמטפלת.  עם ההעמקה והלמידה נוכחתי שזן-שיאצו הוא קודם כל תהליך, אשר במהלכו מתפתחת המודעות לגוף וממנה מתחיל לקרות שינוי.

אז מה למדתי באוניברסיטה?

יש לי תואר ראשון (BA) בספרות עברית ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

הלימודים האלה שילבו שתי אהבות גדולות שלי – טיפול ומילים.  החומרים אליהם נחשפתי בשתי הדיסיפלינות הללו בסופו של דבר כיוונו אותי אל עבודה רגשית שאינה מילולית דווקא.

האם אני מטפלת בעוד דברים?

לא.  למדתי זן-שיאצו במשך ארבע שנים, מתוך אמונה שעלי להעמיק בשיטת הטיפול הזו כדי שאוכל לשכלל אותה אצלי, להפוך אותה לחלק ממני ולהביא לתוצאות הטובות ביותר אצל מטופלי.  אני ממשיכה ללמוד, להתפתח ולהעמיק בזן-שיאצו גם כיום, כשאני משמשת כאסיסטנטית בביה”ס בו למדתי.  ככל שאני לומדת יותר, אני מגלה את המעמקים אליהם אפשר עוד להגיע.  אני משתדלת להרחיב את ידיעותיי עוד ועוד בהעשרה מתחומי הרפואה היפנית, זן-בודהיזם וכן התמחויות ספציפיות בתוך הזן-שיאצו (בעיקר בעיות גב ובעיות גניקולוגיות שונות).

שינוי הרגלים: משקל, עישון

שינויים בהרגלי החיים

(השם ופרטים מזהים אחרים שונו על מנת לשמור על פרטיות המטופל)

סיפורו של אייל

אייל, בן 30, פנה אלי עם תלונה על כאבים בגב התחתון ותחושה של "החזקה" באזור הגב העליון, בשכמות ובכתפיים.  בנוסף תיאר חולשה וכאבים בירכיים, בשתי הרגליים, בייחוד כשקם בבוקר.  לצווארו יש נטייה להיתפס, בעיקר במצבים של לחץ ועומס.

אורח החיים של אייל מאוד אינטנסיבי: הוא נשוי טרי ואוהב לבלות עד השעות הקטנות של הלילה.  הוא לומד לתואר שני ובמקביל עובד במשרה מלאה בעיר רחוקה מעיר-מגוריו.  כתחביב, מעין עבודה מהצד, הוא עובד בתחום הבידור והאירועים.
בעבר עישן אייל קופסא וחצי של סיגריות ביום.  בתקופת שקדמה לתחילת הטיפול חזר לעשן לאחר הפסקה של שמונה חודשים, בהם לא עישן כלל.  בתחילת הטיפול עישן כקופסא ליום.  סיפר שהוא אמביוולנטי לגבי הפסקת העישון: "אני יודע שזה רע לי, אבל אני אוהב את זה."  בנוסף נהג אז אייל לעשן גראס 3-4 פעמים בשבוע, בעיקר בסוף השבוע ובערבים.  הוא אינו עוסק בשום סוג של פעילות גופנית:בעבר התאמן בחדר כושר וגם עשה יוגה, אך זה לא היה מהנה מספיק כדי שיתאמץ למצוא לכך זמן באורח חייו העמוס.
לאייל מבנה-גוף נמוך ומוצק, עם עודף משקל קל שמתרכז בעיקר בבטן.  כתפיו סגורות ועור פניו נוטה להיות סמוק.  אייל מדבר בקול רם ובמהירות, ומשרה תחושה של דחיפות, עומס ולחץ.
אייל הגיע לטיפולי שיאצו מדי שבוע על פני תקופה של כתשעה חודשים.  התלונה העיקרית שלו הייתה כאבים ברגליים ותחושה של חולשה, בעיקר כשקם מהשינה בבוקר.  תחושה זו פחתה עד שנעלמה לחלוטין לאחר מספר טיפולים.  בסוף כל טיפול דיווח אייל על הקלה מסוימת גם בכאבי הגב והצוואר, ועל תחושה של שחרור, אך בתחילת תקופת הטיפול השפעה זו נמשכה רק כיממה לאחר הטיפול, ולא יותר.  עם הזמן השפיע "האפקט המצטבר" של התהליך, גברה היכולת של אייל להרפות וכאבי הגב והצוואר נעלמו.
שינוי משמעותי שחל באייל בתקופת הטיפול היה התפתחות היכולת שלו להיות בטיפול, להניח ולהרפות.  במובן הפיסי הדבר התבטא באפשרות להרפות את ידיו ורגליו ולהניח לי להניע אותם מבלי לנסות "לעזור" ולהניע בעצמו.  אייל הגיע להרפיה במהירות רבה יותר, נשימתו במהלך הטיפול הפכה עמוקה יותר, הוא היה נינוח יותר בשכבו על המזרון ולעיתים אף נרדם בזמן הטיפול.
ביטוי נוסף להתפתחות יכולתו של אייל לחוות את הטיפול במלואו היה בכך שהוא החל לפנות לעצמו את הזמן לטיפול, לא רק במובן הטכני (שעה בשבוע) אלא גם ממקום עמוק יותר: הוא חדל לקבוע לעצמו דברים לזמן שמייד אחרי הטיפול.  כך אמר במפורש: "הבנתי שזה לא לעניין שאני צריך עוד לעשות משהו אחרי הטיפול."  פעמים מספר התייחס לשעה הזו כאל "הזמן הכי טוב שלי בשבוע".  הוא גם התרגל יותר לשכיבה על המזרון והפסיק "לזנק" ממנו ברגע שסיימתי את הטיפול.  הוא אפשר לעצמו להמשיך לשכב ולהתרגע, ויותר ויותר הביע רצון להמשיך ולשכב עוד שעה…
בתקופת הטיפול נקט אייל יוזמות נוספות לשינויים בחייו.  כעבור כחודש מתחילת הסדרה החל בדיאטה, ועד סוף תקופת הטיפול הוריד כ-10 ק"ג ממשקלו.  הוא היה מאוד גאה על כך, ובצדק!  הוא אמר שהיה לו קל יותר להתמיד בדיאטה ולרכוש הרגלי תזונה חדשים.  בנוסף, הפחית אייל את כמות הסיגריות שנהג לעשן מקופסא וחצי ליום לפחות מקופסא.  הוא השתדל לעשן פחות גראס והיו תקופות בהן חדל לגמרי מעישון סמים.  הוא עבר למקום עבודה חדש מתוך החלטה להתמקד בנושא אחד בחייו.  במקביל לעובדה שסיים ללמוד הוריד מעצמו עומס בכך שהפחית מעיסוקיו הרבים, וחדל לעבוד עם להקות.  הוא סיפר לי שהבין שאיכות החיים שלו נפגעת מן העומס הרב שלו וכך גם הזוגיות שלו עם אשתו.  אייל אדם אינטנסיבי, שאינו רגיל לשעות-פנאי, ודבר זה לא השתנה בתקופת היכרותי עמו.  אך מודעותו לאורח-חייו גדלה, והוא ניסה יותר ויותר למצוא זמן לעצמו וזמן בו לא יהיה מחויב לעשייה כלשהיא.
במהלך הטיפול התפתחה יכולתו של אייל להיות מודע יותר לצרכיו האישיים – הגופניים והנפשיים.  התפתחה אצלו יכולת טובה לחוש את גופו ו"לקרוא" את הסימנים שהוא נותן לו.  שנתיים לאחר סדרת הטיפולים הארוכה, התסמינים מהם סבל אייל לא חזרו; הוא הפחית עוד בכמות הסיגריות שהוא מעשן, מתאמן באופן קבוע ושומר על המשקל אליו הגיע.

שיעור שיאצו בסמינר יהודים-ערבים בקפריסין

בשנת 2004 נסעתי לקפריסין יחד עם קבוצה של יהודים מישראל לסמינר שמפגיש ארבע קבוצות – יהודים מישראל, ערבים מישראל, ערבים מן השטחים וירדנים.  המלון בקפריסין נבחר כ"שטח נייטראלי" לשבועיים אינטנסיביים של מפגשים ושיחות, שמטרתם להכיר ולקרב.
במהלך הסמינר ישבנו הרבה ודיברנו הרבה; הלחץ והמתח היו גדולים, ובצד הרבה צחוק ומשחקים היו גם הרבה ויכוחים מרים.  לאחר כמה ימים הצעתי למארגני הסמינר להוסיף לתכנית של אחד הימים שיעור שיאצו: שעה או שעתיים של עבודה משותפת במגע ותנועה, למי שרוצה.  נעניתי בשמחה, ובערב המיועד הפך אולם הדיונים שלנו לאולם-טיפולים מאולתר, כשכל המשתתפים הביאו שמיכות עבות מהחדרים והתחלקו לזוגות.
היה משמח לראות שמרבית הזוגות היו "מעורבים" – אנשים בחרו באופן טבעי לעבוד דווקא עם מישהו לא מהקבוצה שלהם.  התחלתי בחימום ובמשחקי-מגע, ואז בחרו בזוגות מי יהיה ה"מטפל" ומי ה"מטופל" והתחלתי ללמד מהלך קצר של שיאצו שמתמקד בעבודה במגע רחב על הגב.  למהלך זה הוספתי עבודה על הצוואר, אשר נוטה לצבור הרבה מתח, ועיסוי מרגיע לפנים.  כל אחד מהמשתתפים נתן, בהנחייתי, טיפול של כ-40 דקות, וקיבל מבן/בת-הזוג טיפול דומה.
בסוף הערב קמו כולם מן ה"מזרונים" המאולתרים מחוייכים ושותקים.  עבורי, ה"שיעור" הזה היה אי של שקט בתוך ההמולה המתוחה של הסמינר,  מקום בו לכל אחד יש מה לומר ועל מה להתווכח.  העבודה השקטה במגע, מתך חיבה אמיתית וכנה ורצון להיטיב עם מי שעובדים עמו שינתה לחלוטין את האווירה באותו הערב.  משהו מהמתח התפוגג; טונים צורמים ירדו, ובין מי שבחרו לעבוד יחד נוצר חיבור חדש, לא-מילולי, וקשר של חיבוק.
קשר המגע המשיך גם בימי הסמינר הבאים, כשנתתי טיפולים קצרים למי שביקשו וחזרתי והדגמתי דברים שלימדתי באותו הערב.  התרגשתי לראות עד כמה המגע יכול להגיע למקומות בהם הדיבור נעצר; איך תקשורת יכולה להתרכך כאשר אנשים מאפשרים למי שמולם לגעת בהם, ועד כמה החיבור החדש הזה הביא לכולנו הרבה שמחה.
למרות חילוקי הדעות הרבים שעלו, היו בסמינר גם גשרים מסוימים של הסכמה.  אני גיליתי שם את העוצמה האמיתי שיש לקשר שאינו מילולי, ושכל מטרתו טהורה ובאה להיטיב.

חלק ה' – פוסט טראומה וחמשת המעברים: מים, עץ

פוסט טראומה וחמשת האלמנטים: מים, עץ

מים:

אלמנט המים נחשב לאלמנט הראשון, זה שמתחיל דברים.  המים מושכים כלפי מטה, לכיוון של עומק.  אנשים שאלמנט המים טיפוסי להם הם בעלי דמיון מפותח, והם מסוגלים להתמדה ונחישות, עד כדי עקשנות.  המים הם מצד אחד חסרי גבולות (מקבלים את צורת הכלי בו הם נמצאים; מבוקרים על ידי האדמה, כמו שתוואי הנהר מנתב את זרימתו), ומצד שני יש להם כוח של עוצמה והתפרצות, של הנעה.  המים הם פוטנציאל השפע: אם אין די מים, לא יהיה לבלוב באביב.
האיברים הקשורים לאלמנט המים הם הכליות (יין) ושלפוחית השתן (יאנג).  הכליות מאכסנות את תמצית החיים (jing), וביניהן נמצאת אש הכליות (ming men).  תמצית החיים, jing, אחראית על כל הקשור לגדילה ולהתפתחות – פיסית, מינית ומנטאלית.  היא הולכת ומתכלה במהלך החיים.  אש הכליות מהווה את הניצוץ המדליק את התנועה לכל התהליכים הקורים בגוף.  היא מקור היאנג בגוף, היא מחממת את המים על מנת לאפשר חיים.  הכליות אחראיות על מציאת האיזון בין המים לאש.
הרגש הקשור באלמנט המים הוא הפחד.  כפי שציינו, פחד נכון הוא רגש אדפטיבי, החשוב להישרדות.  כאשר הפחד הוא נכון. המידע שיש בידינו נכון, וההחלטות המתקבלות בעקבות התעוררות הפחד הן החלטות נכונות.  חרדה היא צורה פתולוגית של פחד: כיון שאין איום מיידי או סכנה ברורה, נגרמת חרדה.  החרדה מפרה את האיזון מים-אש של הכליות: היא מתפרצת למעלה ומציפה את הלב, משכן ה-shen, מה שגורם לפלפיטציות (דפיקות לב).
טראומה מחלישה את הכליות, ויכולה לגרום לחולשה ב-ming men, עד כי אש הלב לא תוצת.  חולשה כזו גורמת לאדם לחוש חוסר התלהבות וחוסר שמחה, עייפות וחולשה.  הוא יתקשה ליצור קשר עם אנשים, ועיניו יהיו כבויות.  אנשים הסובלים מ-PTSD מתארים לעיתים קרובות כי אבדו עניין בפעילויות שקודם לכן היו מהנות עבורם, הם ממעיטים את המגע עם אנשים ונוטים להסתגר.  כתוצאה מחולשת ה-ming men האדם סובל מחוסר יאנג, אשר גורם לנוקשות ופגיעה בתנועתיות (ב-PTSD: מתח שרירים גבוה, גוף נוקשה ומכווץ) ולפגיעה ביכולת ההתגוננות ממחלות.

עץ:

התנועה של העץ היא התרחבות והתפרצות, בנייה של התעוררות תהליך החיים.  העץ קשור באביב – עונת הלבלוב והפריחה.  שינוי שהוא צפוי ומסתורי בו זמנית – אנו יודעים כי הוא קרב להגיע, אך לא יודעים בדיוק מתי.  העץ קשור בהשתנות, בתנועה גמישה, אלסטית וחופשית.  העץ מבטא את תחילתם של דברים, את האפשרות של היצירה והתנועה.  מצד אחד יש בו את היכולת להשריש ולחלחל לעומק, ומצד שני הוא נע לכל הכיוונים וצומח.  קשור בדחף הבסיסי להתקיים, להיות בעולם.
האיברים הקשורים לאלמנט העץ הם הכבד (יין) וכיס המרה (יאנג).  הכבד ממריץ תנועה ומעורר את השכל על ידי כך שהוא מתיר למתח וללחץ להיבנות.  הכבד מווסת את העוצמה והכוח של כל תנועה ותהליך.  הוא דואג לזרימה החופשית של הצ'י ולאלסטיות של האיברים.  הכבד זקוק מאוד להזנה של אלמנט המים (יין הכליות).  כשאין לו די נוזלים, הוא נוטה להתחמם ולהתייבש (כפי שתואר בדגם החמישי של מודל TCM לחרדה).
עודף באלמנט העץ מתבטא מבחינה פיסית בנוקשות כללית ובפרט גפיים נוקשות, כבדות בראש, עצירות, כאבי ראש ומיגרנות, צריכת יתר של סוכר ואלכוהול ועוד.  הכבד אחראי על מעבר הרמוני בין רגש לרגש: סטגנציה של צ'י בכבד גורמת לדיכאון, שינויים תכופים במצבי רוח, עצבנות, כעס, תזזיתיות, רגזנות.  העודף יכול להתבטא מבחינה רגשית בעייפות, חוסר סבלנות, התעקשות על פרטים קטנים, נטילת אחריות רבה מדי, סחרחורות, עבודה אימפולסיבית עד כדי מותשות.  אנשים הסובלים מ-PTSD נוטים לתאר עצמם כבעלי "פתיל קצר" וכנוחים לרגוז.  יש הבוחרים לשקוע בעבדה אינטנסיבית כדרך להימנעות מהתמודדות עם רגשותיהם ועם ההשפעות של הטראומה.

פתולוגיה אפשרית אחרת באלמנט העץ היא צ'י מורד, שכיוונו פנימה – במקום לזרום לכל הכיוונים:  העץ הוא זה שמאפשר לאדם לבטא את רגשותיו – בייחוד תסכול, צחוק וכעס.  אנשים הסובלים מ-PTSD אשר אינם מעבדים את רגשותיהם ומבטאים אותם חשים כי אין מי שיכול להבינם והם חשים כעס על העולם המתנכר להם.  כאשר הצ'י זורם פנימה אין ביטוי של רגשות, מה שגורם לכאבים, דיכאון, תסכול והתמרמרות.  כעס שאינו בא לידי ביטוי נצפה גם ככאב בצידי הראש.

להמשך: חלק ו' – פוסט טראומה וחמשת המעברים: אש

חלק ו' – פוסט טראומה וחמשת המעברים: אש

פוסט טראומה וחמשת האלמנטים: אש

האש היא הרוח של ההשתנות; האש עוסקת באלכימיה.  תנועת האש היא כלפי מעלה (הפוכה מזו של המים).  האש הפיסיולוגית נמצאת בכליות, והכליות – הקשורות לאלמנט המים – מעגנות אותה ומרסנות אותה.  האש מאפשרת שינוי וטרנספורמציה בכך שהיא מחממת, מלכדת, משנה ומתירה.  האש מגלמת את יכולת ההשתנות המתמדת, אך גם את ההרס: אש שיוצאת מכלל שליטה מכלה את כל מה שבדרכה.  במיטבה, האש מבטאת תשוקה לרוחניות.  מבחינה רגשית – אש שאינה מרוסנת גורמת לתופעות של הרס עצמי (למשל, התמכרות לסמים).האנרגיות של האש אחראיות על התפתחות כל יכולות הביטוי של האדם: מצפון, הסמלה, אינטליגנציה, תקשורת בינאישית, יכולות ורבליות, מתמטיות, מוזיקליות, ויזואליות ויכולות ביטוי לא מילוליות.  באנרגיות האש יש תפקיד דומיננטי למודעות, יצירתיות ואהבה.  אנרגית האש לכן עומדת במרכזן של כל מערכות היחסים הבינאישיות.  האש קשורה ביכולת לשאת חידוש של העצמי כחלק מהרצף ההתפתחותי, ליכולת להיות במצב של שינוי ולהיות מסוגל לשאת שינוי.
אלמנט האש אחראי על היכולת של כל אחד מהאלמנטים האחרים לבוא לידי ביטוי.  לאלמנט האש קשורים שני זוגות איברים: הלב (יין) והמעי הדק (יאנג), מגן הלב (יין) והמחמם המשולש (יאנג).  לאיברים הקשורים באלמנט האש יש תפקידים שונים אך משלימים: הלב קושר את האנרגיה הכללית; המחמם המשולש ומגן-הלב דואגים שהאנרגיה תחולק באופן שווה; המעי הדק מטהר את האנרגיה.  אנרגית היין של הלב קשורה ל- insight (חזון, התבוננות פנימית); יין הלב מעורר את ה-mind למודעוּת.  יאנג הלב מעניק צורה לרעיון היצירתי; אנרגית היאנג של הלב קשורה לביטוי וליכולת להתבטא.
תפקודו של הלב נפגע כתוצאה מזעזועים כמו צער או שמחה היוצאים מהרגיל, הפתעה מהממת או טראומה רגשית.  פגיעה בתפקוד הלב משבשת את זרימת הדם ואת רציפות ההכרה.  פחד פתאומי מערער את הלב, וכאשר דם הלב אינו מספיק, לנפש (mind) השוכנת תמיד בלב אין היכן לשכון – והרוח "משוטטת".  יש להרגיע את הלב כדי להרגיע את הנפש (mind).  פחד פתאומי חודר ללב ומערער את התקשורת עם ה-shen.  ההלם משפיע על הלב, ובייחוד על קצב הלב.  הפרעה לקצב הלב מפריעה לזרימה ההרמונית בגוף ולקשר ההרמוני בין כל האלמנטים והאנרגיות.
נראה כי בתסמונת של עודף יין בלב (Heart Yin Excess) מופיעים מרבית התסמינים האופייניים גם לתסמונת הדחק הפוסט-טראומטי. אדם הסובל מעודף ביין הלב חווה מודעות מוגברת – הן למציאות הכאוטית של הלא-מודע שלו עצמו, והן לגירויים הסנסוריים והרגשיים המגיעים אליו מן העולם החיצון.  אנשים עם עודף ביין הלב – כמו גם אנשים הסובלים מ-PTSD – מרגישים מוצפים בגירויים מאיימים וחוששים להשתגע; הם חוששים ממה שאחרים יגידו עליהם והדבר יכול להוביל להתרחקות מאחרים, עד כדי ניתוק מהסביבה והקרובים ואפילו לפוביה חברתית.
המודעות המוגברת קוראת לאנרגיות הבאות לסייע לה לארגן את העודף: האדמה נקראת להציב גבולות; המעי הדק נקרא לסייע בארגון; מגן-הלב נקרא להגנה; הקיבה – לשליטה בזרימת הגירויים האינסופית ולעיכול; והעץ – לארגון הזרימה המתמדת של חומרים משני המקורות (פנימי וחיצוני).  כל האנרגיה הנדרשת על מנת להשיג יציבות גורמת לעייפות ולתחושה מותשת.  האדם חווה קושי בהתמודדות עם שינוי, עם הצורך לעבור מדבר לדבר; הוא מנסה להפחית באופן משמעותי את הגירויים שסביבו; הוא זקוק למנוחה ולכן נוטה להתכנס, לא לצאת ולא לתקשר, וחש תשישות גופנית ונפשית רבה, יחד רצון לנוח ולישון.
כפי שצוין לעיל, אחד התסמינים הנפוצים של PTSD הוא הימנעות – בעיקר ממצבים המזכירים את הטראומה.  אך יש החווים סוג נוסף של הימנעות, והיא הניסיון להפחית מן הבלבול, להרחיק והדחיק את הרגשות הכואבים.  ניסיון זה יכול להתבטא בשתי דרכים:  הראשונה, עיסוק מרובה ב"עולם האמיתי" – חיפוש אחר תעסוקה מתמדת כדי להימנע ממגע עם העולם הפנימי.  אנשים אלה שוקעים בעבודה ובפעילויות מסיחות-דעת אחרות על מנת להתרחק מההתמודדות עם רגשותיהם וכאבם.  הדרך השנייה הפוכה, ומתבטאת בעיסוק אובססיבי בעולם הפנימי – במחשבות, בדימויים ובתחושות העולות מבפנים: האדם הופך עסוק בעצמו ומופנם.  יש הפונים ליצירה אומנותית כדרך לביטוי ולארגון פנימי: ציור, מוזיקה, כתיבה וכו'.  אחרים עוסקים באינטרוספקציה אינסופית כדרך להתמודד ולעבד את החרדה שמעוררת המהומה הפנימית.
עוררות יתר אף היא ממאפייני ה-PTSD הבאים לידי ביטוי גם בעודף ביין הלב: הזרימה המתמדת של רעיונות, תחושות ודימויים פנימיים שאין מהם הפוגה גורמת לעצבנות, לרגישות-יתר לגירויים ולחוסר מנוחה.  קיים בלבול וחוסר-ארגון, קושי בשמירה על רצף מחשבתי, קשיים בריכוז וקשיים במתן תשומת-לב.  חוסר היכולת לחסום גירויים חיצוניים בעת השינה גורם לכך שגם השינה נפגעת, והיא מופרעת בקלות מחלומות כאוטיים הנראים אמיתיים.  האדם אינו וחש רענן כשהוא קם משנתו הדבר מוסיף על העייפות הנובעת מצריכת האנרגיה הנדרשת כדי להשיג יציבות.  התפוקה של האדם יורדת והתפקוד הכללי שלו נפגע כיון שאנרגיה רבה מופנית להשבת האיזון.  בשל הצורך ליצור מצב של שליטה, הגוף הופך נוקשה ומתח השרירים גבוה.  לעומת פעמים בהם נצפה עודף של אנרגיה (כמו כאשר האדם משקיע עצמו בעבודה כדי להימנע מהמחשבות והזיכרונות הכואבים), נצפה גם דפוס של התמוטטות – "נדנדה" לא-מאוזנת.
קיימים מצבים קיצוניים, בהם עודף היין בלב גורם לכך שהמודע מוצף בתכנים מהלא-מודע.  הדבר גורם לחשיבה מבולבלת ולא-לוגית, ואף לדלוזיות, הנובעות מבלבול בין גירויים שמקורם פנימי לגירויים שמקורם חיצוני.  דבר זה יכול להוות הסבר לתופעה של חוויה מחדש, האופיינית כל כך ל-PTSD: חוסר היכולת לארגן את המחשבות בשל הפגיעה בלב גורם לבלבול בין העולם הפנימי לחיצוני, העוררות המוגברת שהאדם חווה גורמת ליותר זיכרונות לעלות, והזיכרונות שעולים נחווים כממשיים.  גם תופעת החודרנות – חוסר היכולת להיפטר מחשבות טורדניות – ממנה סובלים רבים אחרי טראומה יכולה להיות קשורה לעודף יין ולפגיעה ביכולת לארגן את המחשבות.
הדיכאון המאפיין את העודף ביין הלב אינו מופיע מייד: האדם עסוק בניסיון להשיג יציבות, וכך, למרות הנטייה לסגת פנימה, אין הוא עוסק באופן מיידי בקשיים שמעורר מצבו.  כשמופיע דיכאון, הוא קשור באפקט מעגלי: התשישות הגוברת של האדם, בשילוב עם כישלונות חברתיים ותעסוקתיים, מובילים לאיבוד תקווה ולתחושת תבוסה.  הפגיעה בדימוי העצמי גורמת לדיכאון.  ב-PTSD דיכאון הוא נפוץ ואופייני, אולם הוא אינו מופיע אצל כל הסובלים מהתסמונת.  במחקרים אשר עקבו אחר נפגעי טראומה לאורך זמן נמצא, כי ככל שה-PTSD נמשך זמן רב יותר, גוברים סיכויי האדם לפתח דיכאון.
חלק מהסובלים מ-PTSD מפתחים דיכאון בסמוך לטראומה.  דיכאון כזה אופייני למצב של איבוד אנרגיה רבה, כמו לאחר מחלה ארוכה, איבוד דם או ניתוח מורכב.  התפתחות דיכאון זה תלויה במצב האנרגיה של כל אחד מהאיברים, ובייחוד של הלב, הכבד והכליות.  הלב שולט בזרימת הם, הכליות מכילות את התמצית, הדרושה לייצור דם, והכבד מאכסן את הדם ועל ידי כך משמר אנרגיה עבור כל המערכת.  איבוד דם משפיע על הלב, הקשור ביכולת להרגיש שמחה.  פגיעה באנרגיות של הלב משפיעה על התפקוד המנטלי ועל היכולת לחוש שמחה, ויכולה להוביל לדיכאון מתמשך.
להמשך: סיכום

חלק ז' – סיכום וביבליוגרפיה

סיכום

ברפואה הסינית אין מודל אחד המתאים במלואו לתיאורה של תסמונת הדחק הפוסט-טראומטית, שהיא מודל שמציעה רפואת המערב על סמך ניסיון מצטבר, תצפיות ומחקרים.  ככלל, נראה כי הרפואה הסינית אינה מתארת "תסמונות", אלא מאפיינת מצבים.  ברור גם שכשם ש-PTSD מתבטא באופן שונה אצל כל אדם ואדם, גם אם יש הרבה מן המשותף, כך גם הביטוי הגופני-"סיני" של PTSD יהיה שונה אצל כל אדם ותלוי ברקע שלו, במצבו הכללי לפני האירוע הטראומטי, ועוד.  מעניין לראות כיצד שלושת התחומים – רפואה מערבית, פסיכולוגיה ורפואה סינית, שנראים לכאורה שונים זה מזה, יכולים אף הם להשתלב בהרמוניה מעגלית ולהציע יחד תיאור של תופעה, שהוא אולי שלם ומקיף יותר משיכול להציע כל אחד מהתחומים לבדו.
בתיאור התיאורטי שהצעתי כאן אין התייחסות ישירה לאופן שבו יש לטפל בעודף ביין-הלב או ב-PTSD.  ובכל זאת, כמה מילים על שיאצו: בספרם "זן שיאצו" כותבים מסונגה ואוהשי כי שיאצו עוסק גם במערכות העצבים הסימפתטית והפרה-סימפתטית, אותן הזכרתי קודם.  הם מדברים על החשיבות של לחץ ממושך וקבוע, ועל חשיבות המגע התומך.  הלחץ הקבוע והמתמשך מאפשר לשלוט על מערכת העצבים הסימפתטית ולהרגיע אותה, וכן הוא מאפשר לעבוד עם מערכת העצבים הפרה-סימפתטית ולהרגיע את תפקוד האיברים הפנימיים.

אנשים הסובלים מ-PTSD יכולים לקבל הרבה מטיפול במגע.  מניפולציות לשרירים, עיסוי ומתיחות יכולים לסייע להמריץ ושלחרר את הגוף המתוח והנוקשה; אולם בעיקר המגע החם והתומך של מטפל השיאצו, זה שמגיע אל מערכת העצבים הפרה-סימפתטית, המרגיעה את הגוף, יכול לחולל שינוי אמיתי בתסמינים הספציפיים ובתחושה הכללית.

ביבליוגרפיה:

• ביינפילד, ה. וקורנגולד, א. (1995).  בין שמים לארץ.  ישראל, אור-עם.  תר': טובה קורנפלד-שטרנפלד.
• מסונגה, ש. (1999).  תרגילי מרידיאנים.  הוד השרון, אסטרולוג.  תר': אהובה גסנר, שלה מאיר.
• מסונגה, ש. ואוהשי, ו. (1999).  זן שיאצו.  הוד השרון, אסטרולוג.  תר': אהובה גסנר, שלה מאיר.

American Psychiatric Association (Pub.) Diagnostic and Statistical Manual of Mental Disorders, Fourth Edition.
Atkinson, R. et al (1996). Hilgard's Introduction to Psychology.  USA.  Harcourt Brace & Company.
Foa, E. B. & Rothbaum, B. O. (1997). Treating the Trauma of Rape. New York: Guilford Publications, Inc.
Hammer, L. (1990).  Dragon Rises, Red Bird Flies.  Great Britain.  Hartnolls Limited, Bodmin, Cornwall.

חלק א' – מהי פוסט-טראומה?

מהי תסמונת הדחק הפוסט טראומטית?

 ההגדרה הרפואית:

לפי המדריך הרפואי מרק, תסמונת דחק פוסט-טראומטית (Post Traumatic Stress Disorder PTSD -) היא "הפרעת חרדה, הנובעת מחשיפה לאירוע טראומטי חמור, שבה האדם חווה מחדש, שוב ושוב, את האירוע" (מהדורת 2002, עמ' 401).

לפי המדריך הפסיכיאטרי DSM-IV, פוסט-טראומה או PTSD מתחוללת כתוצאה מחשיפה לאירוע שלו שני מאפיינים עיקריים: המאפיין הראשון – חשיפה לאירוע בה האדם חווה סכנת חיים, או סכנה של פגיעה רצינית, או סכנה לשלמות הפיסית שלו-עצמו או של אחרים, או שהאדם היה עד לאירוע כזה.  המאפיין השני הוא שבעת האירוע כללה תגובתו של האדם פחד אינטנסיבי, חוסר אונים ואימה.

מה בין "פחד" ל"חרדה"?

תסמונת הדחק הפוסט-טראומטי נמנית על קבוצת הפרעות נפשיות המכונות "הפרעות חרדה".  קיימת הבחנה בין "פחד" ל"חרדה":  פחד הוא תגובה אדפטיבית ואף הכרחית למצב שיש בו סכנה ממשית; החרדה שונה ממנו בהיותה תגובה למצב לא-אמיתי או למצב מדומיין – אך כמובן שהאיום עדיין נחווה כאמיתי מאוד עבור האדם החרד. 

 הגוף במצב של חרדה, סטרס:

בעתות של חרדה אקוטית (Stress), תגובת הגוף מאופיינת כ-"Fight or Flight" (הילחם-או-ברח).  זהו מצב חירום: במצבי לחץ הגוף זקוק לאנרגיה זמינה ומהירה ככל האפשר: הכבד משחרר סוכרים (גלוקוז) כדי "לתדלק" את השרירים, הורמונים משתחררים על מנת להפוך שומן וחלבונים לסוכרים; קצב הלב עולה, לחץ הדם עולה, קצב הנשימה עולה והשרירים נמתחים.  פעולות גופניות חשובות פחות, כגון עיכול, מרוסנות: הרוק והליחה מתייבשים ומאפשרים מעבר רחב יותר של אויר אל הריאות (יובש בפה הוא סימן מקדים ללחץ וחרדה).  הגוף מפריש אנדורפינים (משככי-כאב), וכלי-הדם הסמוכים אל העור מתכווצים כדי לצמצם את הדימום במצב של פגיעה.  הטחול משחרר תאי-דם אדומים נוספים, על מנת להגביר את העברת החמצן, ומח-העצם מייצר תאי-דם לבנים כדי להלחם בזיהום אפשרי.

 תגובת מערכת העצבים:

למעשה מגיבות בגוף שתי מערכות עצבים: מערכת העצבים הסימפתטית ומערכת העצבים הפרה-סימפתטית.  מערכת העצבים הסימפתטית מציידת את האורגניזם בכלים לתגובה מיידית.  עם היעלם מצב הלחץ, נכנסת מערכת העצבים הפרה-סימפתטית לפעולה – המערכת שתפקידה לשמר אנרגיה – ומשיבה את האורגניזם למצבו הרגיל.  במצב של PTSD, מערכת העצבים הסימפתטית מעוררת גם מגירויים שאין בהם איום אמיתי; ובנוסף, מערכת העצבים הפרה-סימפתטית אינה מעוררת דיה על מנת להחזיר את הגוף למצבו הרגיל.  כתוצאה מכך נשאר הגוף במצב של תגובת-לחץ זמן רב מהדרוש ובמקרים רבים מהסביר.  תגובת fight-or-flight של הגוף היא יעילה כאשר יש סכנה פיסית הדורשת תגובה מיידית; אולם זו אינה תגובה אדפטיבית לרבים ממצבי הלחץ של העולם המודרני.  במצבים בהם לא ניתן לנקוט בפעולה מיידית, או כאשר מצב הלחץ מתמשך, תגובות גופניות כה אינטנסיביות, הנמשכות זמן ממושך, עלולות לגרום לנזק.

 להמשך: חלק ב' – תסמינים (סימפטומים) של PTSD – הפרעת דחק פוסט טראומטית

 

חלק ב' – תסמינים של PTSD

סימפטומים של PTSD

התסמינים העיקריים של הפרעת-דחק פוסט-טראומטית

חוויה מחדש:  

חוויה מחדש היא תגובה נפוצה בקרב אנשים שעברו אירוע טראומטי. החוויה מחדש כוללת מחשבות לא רצויות הקשורות לטראומה, כשהאדם מוצא כי אינו מסוגל להיפטר ממחשבות אלו. לחלק מהאנשים שעברו טראומה יש פלאשבקים (החזרים/הבזקים) של האירוע, או דימויים מאוד חיים שלו,  הנותנים תחושה שהאירוע מתרחש ברגע זה.  סיוטים מהווים גם הם תגובה שכיחה לאירוע טראומטי.

פחד וחרדה:

אנשים הסובלים מ-PTSD חשים לעיתים שינוי בתחושת הביטחון שלהם בעולם.  הם מרגישים מפוחדים וחרדים כשהם נזכרים באירוע הטראומטי.  גורמים נוספים הגורמים לחרדה כוללים זמן מסוים במשך היום, מקומות, ריחות, רעשים או כל מצב אחר שעלול להזכיר את האירוע הטראומטי.

הימנעות:

הצורה הרגילה ביותר של הימנעות היא הימנעות ממצבים שמזכירים את הטראומה (למשל, הימנעות מהמקום בו אירעה הטראומה).  אך לעיתים גם גורמים שקשורים באופן עקיף יותר לטראומה מעוררים חרדה (למשל, נטייה לא לצאת בערבים, אם הטראומה קרתה בלילה).  סוג נוסף של הימנעות הוא ניסיון להרחיק את המחשבות והרגשות הכואבים.  הניסיון לא להרגיש עלול להוביל לתחושה של קהות רגשית או להעדר של רגשות. מצב זה מקל לעיתים על חווית הרגשות המפחידים, אך הוא מונע גם את חווית הרגשות הנעימים – ובכך נמנעים מהאדם גם רגשות של סיפוק ואהבה.

עוררות-יתר:

אנשים החווים עוררות מוגברת מרגישים דרוכים כל הזמן; פיסית הם חשים לעיתים קופצנות ורעד. הם מרגישים שהגוף "עובד על טורים גבוהים" (למשל, שהדופק שלהם מהיר מאוד) ושמתח השרירים שלהם גבוה.  הם נבהלים בקלות (תגובת רתע – startle) ומגיבים בחוזקה לדברים פעוטים. מצב זה עלול לגרום בהמשך לקשיים בריכוז ולקשיי שינה: קושי להירדם, איכות שינה נמוכה ומספר רב של התעוררויות במהלך הלילה.  עוררות מוגברת מתמשכת עלולה להוביל לחוסר סבלנות ורגזנות.  במחקרים נמצא כי עוררות מוגברת של מערכת העצבים הסימפתטית יכולה לגרום לנזקים גופניים ממשיים.  אנשים הנמצאים בלחץ מתמשך חשופים יותר למחלות כמו לחץ-דם גבוה, מחלות לב ועורקים (התכווצות של שרירי הלב ושל העורקים המובילים אליו, העלולים לגרום גם להתקף-לב), וירידה כללית ביעילות המערכת החיסונית של הגוף וביכולת שלו ללחום במחלות.

כעס:

אנשים שעברו טראומה חשים לעיתים כעס לא רק כלפי האירוע והמעורבים בו, אלא גם כלפי אנשים אחרים.  לעיתים אנשים שעברו טראומה כועסים בגלל תחושת המתח הפנימי שהם חשים  ולכן הם נוטים לכעוס מהר יותר ("פתיל קצר").  הכעס יכול לנבוע גם מהתחושה ש"העולם אינו הוגן"; הכעס יכול להיות מכוון פנימה: מתחושה של אכזבה על האופן שבו הגיב בזמן הטראומה, מחוסר ההתאוששות שלו אחריה, מהכאב שהוא ממשיך לכאוב, ולפעמים גם מהכאב שהוא גורם לסביבתו.  הכעס יכול להוביל להתרחקות מאנשים, כולל מהקרובים ביותר.

דיכאון:

דיכאון כולל מצב רוח ירוד, תחושה של חוסר תקווה וייאוש. אדם מדוכא בוכה לעיתים קרובות יותר, מאבד עניין באנשים אחרים ובפעילויות שנהג ליהנות מהם. יש שחשים שתוכניותיהם לגבי העתיד איבדו ממשמעותן, או שאין סיבה טובה להמשיך לחיות. רגשות אלה עלולות להוליך למחשבות אובדניות, ואף לניסיונות התאבדות.

אשמה ובושה:

יש המאשימים עצמם על דברים שעשו או לא עשו על מנת לשרוד במהלך האירוע: "הייתי צריך לנהוג לאט יותר", "הייתי צריך לדעת שזה יקרה", "הייתי צריך להלחם חזק יותר".  יש החשים בושה כיון שבמהלך האירוע הטראומטי נאלצו לעשות דברים, שבמצב נורמלי לא היו עושים.  לעיתים גם הסביבה הקרובה סבורה כי לא עשו מספיק או היו צריכים לנהוג אחרת.

פגיעה בדימוי העצמי:

לעיתים האדם רואה את עצמו באופן שלילי אחרי אירוע טראומטי, והדימוי העצמי שלו הופך שלילי יותר.  לדוגמא, יש אנשים שמרגישים ש"אם לא הייתי כל כך חלש/פחדן/טיפש – זה לא היה קורה לי". לעיתים קרובות הסובלים מ-PTSD רואים גם את העולם ואת האנשים האחרים באופן שלילי יותר, והאמון שלהם באחרים נפגע.

 (על פי עדנה פואה: Treating the Trauma of Rape / Foa)

להמשך: המודל של הרפואה הסינית לחרדה

חלק ד' – PTSD וחמשת האלמנטים: אדמה, מתכת

 פוסט-טראומה וחמשת המעברים: אדמה, מתכת

לא ארחיב כאן על המאפיינים של כל אחד ואחד מחמשת המעברים, אלא אנסה להתמקד בשאלה, אילו ביטויים של עודף וחוסר בכל אלמנט עשויים להיות קשורים לתסמינים של PTSD.  מן המודל של הרפואה הסינית לחרדה ניתן לראות כי חרדה משפיעה בעיקר על הלב (ולהפך: מצב הלב משפיע על החרדות).  ואכן, בהמשך ארחיב על הקשר ההדוק לתסמינים המאפיינים PTSD של הלב בפרט ושל אלמנט האש בכלל.

אדמה:

האדמה מקנה יציבות: כאשר היא נקבובית מדי, היא אינה מחזיקה אותנו בביטחון.  כאשר היא כבדה מדי, אנו עלולים להיתקע במקום אחד.  האדמה מהווה עוגן שעליו נתלים כל הדברים והוא מאפשר את התנועתיות.  הרגש המקושר לאלמנט האדמה הוא ההכלה האימהית.
האיברים הקשורים לאלמנט האדמה הם הטחול (יין) והקיבה (יאנג).  לפי התפיסה הסינית, טראומה פוגעת בטחול באופן ישיר, והיא פוגעת גם בקיבה ובכליות.  לטחול תפקיד מרכזי ביצירה של צ'י בגוף, והטחול והקיבה יחד שולטים בהתמרת תמציות המזון לצ'י ולדם.  הטחול מעלה צ'י למעלה, בעוד שהקיבה שולטת בהורדה, והתנועה שלה היא כלפי מטה.  הכיוונים המשלימים הללו שומרים על המרכז.  הטחול והקיבה נוטים שניהם להיפגע ממצבים קיצוניים של חוסר איזון, פתאומי או מתמשך: הקיבה נפגעת ממזון חם מדי או קר מדי, מיובש פנימי (מצב הגוף) או חיצוני (מזג האוויר).  הטחול נפגע מתזונה שאינה מסודרת, מלחות פנימית וחיצונית ומחשיפה לקור; מחלות כרוניות מחלישות מכלות את הצ'י, ובנוסף הן מחלישות את הטחול ובכך פוגעות בחידוש הצ'י בגוף.
מבחינה רגשית, נפגעים הטחול והקיבה מעודף מחשבות או חשיבה אובססיבית, מדאגה ומעייפות יתר.  כל אלה מאפיינים גם PTSD.  נאמר לעיל כי במצב של fight-or-flight הגוף מפחית למינימום תהליכים אשר אינם דרושים להישרדותו המיידית, ובראשם העיכול.  במצב של PTSD, הגוף נמצא באופן כרוני ומתמשך ב-fight-to-flight, מה שמחליש את הטחול והקיבה גם בטווח המיידי וגם בטווח הארוך.
חוסר צ'י בטחול גורם לעייפות, לחולשה ולחוסר תיאבון.  חוסר צ'י עלול להתפתח לחוסר דם, אשר יוביל לחולשה גדולה ועמוקה ויתבטא בחיוורון.  חוסר איזון של Yi – האנרגיה האצורה בטחול – מביא לדאגות וחששות עד כדי מחשבות אובססיביות (הצ'י לא זורם ולכן אין תהליך שינוי של המחשבה); גורם לקשיים בריכוז ולחשיבה לא בהירה, ופוגע ביכולת ללמוד.  לחות פוגעת בטחול וגורמת לכבדות מנטלית – כשלאדם אין חשק ללמוד ולהתפתח.  ב-PTSD סימפטום זה נחווה כתחושה של עתיד מקוצר – האדם חש כי אין טעם לתכנן תכניות לעתיד כיון שממילא לא יוציאן לפועל, וכי התכניות שהיו לו לא יתממשו.

מתכת:

המתכת היא חומר טהור הנגזר מהאדמה ונוצר על ידי תהליך של הפחתה.  עונתה היא הסתיו, עונת האסיף, תקופה של התקבצות ואכסון המעורבת בתחושה של אובדן.   החומר חוזר למקורותיו ומכין עצמו ליצירה מחודשת.  הסתיו הוא עונה מכוּוצת, של רתיעה ומיתה.  המתכת עוסקת בזיקוק הטוב והזך מן הגס והירוד.  היא מגדירה, מעדנת, שומרת על רמה ומידה ומגנה על המעלה, העיקרון והיופי.
האיברים הקשורים למתכת הם הריאות (יין) והמעי הגס (יאנג).  המעי הגס מהווה את ה"מרזב" של הגוף, והוא אחראי על המעברים, על הדרכים ועל המרידיאנים – על כל מה שעובר בגוף.  הוא מפריש ומנקה החוצה את מה שהגוף לא צריך.  הריאות שולטות בצ'י ובנשימה, שולטות בפיזור ובהורדה של צ'י, של נוזלים ושל צ'י-המגן (Wei Qi), מווסתות את מעברי המים ושולטות בשיער הגוף ובעור.
הריאות, שלהן קשר ישיר לחוץ, חשופות לפגיעה ממחוללי מחלה חיצוניים ומתזונה קרה.  עישון מרובה פוגע בריאות, וכך גם ישיבה כפופה וסגורה לאורך זמן.  אנשים רבים הסובלים מ-PTSD משתמשים בעישון כדרך של הימנעות – הדחקת הרגשות הקשים והסחת הדעת מהם.  רבים מדווחים על עליה בכמות הסיגריות שהם מעשנים או על חזרה לעישון אחרי תקופה של הפסקה.  רגשות קשים שאינם מעובדים עוברים למעי הגס ומחלישים אותו, ויכולים לגרום לעצירות.
חולשה בריאות נגרמת גם מפגיעות רגשיות: צער, אבל, אובדן, פרידה וטראומה מחלישים את הריאות.  טראומות ואבל בילדות – תקופה בה הריאות אינן במלוא-התפתחותן – יפגעו בריאות בבגרות.  כשצ'י הריאות חלש האדם נוטה יותר לחלות במחלות, כיון שהן אינן ממלאות כהלכה את תפקידן בהתמודדות עם מחוללי מחלה חיצוניים.  דבר זה עולה בקנה אחד עם הממצאים שהוזכרו לעיל, כי אנשים הסובלים מ-PTSD נוטים יותר לחלות והמערכת החיסונית שלהם נחלשת.
להמשך: פוסט טראומה וחמשת האלמנטים: מים, עץ